משל על בן העשיר במרתף

מָשָל עַל בֵּן הֶעָשִיר בַּמַּרְתֵּף

כתבי בעל הסולם, חלק 'אגרות', אגרת כ"ה, עמ' 715

–

לְעָשִיר גָדוֹל

הָיָה בֵּן יָחִיד

רַךְ בַּשָנִים.

 –

וַיְהִי הַיוֹם

וְהֶעָשִיר נֶאֱלַץ הָיָה

לִנְסוֹעַ לְמֶרְחַקִּים

לִתְקוּפָה שֶל שָנִים רַבּוֹת.

.

וְיָרֵא הֶעָשִיר

שֶמָּא בְּנוֹ

יְפַזֵּר אֶת רְכוּשוֹ

בְּעִנְיָין רַע.

– 

עַל כֵּן הִתְחַכֵּם,

וְהֶחְלִיף אֶת רְכוּשוֹ

בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת

וּמַרְגָלִיוֹת וּבְזָהָב.

.

– 

וְכֵן בָּנָה מַרְתֵּף גָדוֹל

עָמוֹק בָּאֲדָמָה,

וְהִטְמִין בּוֹ אֶת כּל הַזְהָבִים

וְהָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת וְהַמַּרְגָלִיוֹת,

וְגַם אֶת בְּנוֹ הִכְנִיס שָם.

–

וַיִּקְרָא לַעֲבָדָיו הַנֶּאֱמָנִים לוֹ,

וּפָקַד עֲלֵיהֶם שֶיִשְמְרוּ אֶת בְּנוֹ

שֶלא יֵצֵא מִן הַמַּרְתֵּף,

עַד מְלואת לוֹ עֶשְׂרִים שָנָה.

– 

וּבְכל יוֹם יוֹרִידוּ לוֹ

מִכּל מַאֲכָל וּמַשְקֶה,

אַך בְּשוּם אוֹפֶן

שֶלא יוֹרִידוּ לוֹ

אֵש וְנֵרוֹת.

.

–

וְשֶיִבְדְּקוּ אֶת הַקִּירוֹת

מִכל סֶדֶק

שֶלא יִפְּלוּ שָם

קַרְנֵי הַשֶּמֶש.

– 

וּלְמַעַן בְּרִיאוּתוֹ

יוֹצִיאוּ אוֹתוֹ מִן הַמַּרְתֵּף בְּכל יוֹם

לְמֶשֶך שָעָה אַחַת

וִיטַיְילוּ אִיתוֹ בְּחוּצוֹת הָעִיר,

אֲבָל בִּשְמִירָה מְעוּלָה

שֶלּא יִבְרַח,

 –

וּכְשֶיִּמְלְאוּ לוֹ עֶשְׂרִים שָנָה,

אָז תִּתְּנוּ לוֹ נֵרוֹת

וְתִפְתְּחוּ לוֹ חַלּוֹן

וְתָנִיחוּ לוֹ לָצֵאת.

–

מוּבָן שֶצַּעֲרוֹ שֶל הַבֵּן

הָיָה עַד אֵין קֵץ,

וּמִכּל שֶכֵּן בְּעֵת שֶטִיֵיל בַּחוּץ,

וְרָאָה שֶכל הַנְּעָרִים

אוֹכְלִים וְשוֹתִים וּשְׂמֵחִים בַּחוּצוֹת,

בְּלִי שְמִירָה וּבְלִי זְמַן קָצוּב,

.

— 

וְהוּא נָתוּן בְּבֵית כֶּלֶא,

וְרִגְעֵי אוֹרָה סְפוּרִים לוֹ,

 וְאִם הָיָה מְנַסֶּה לִבְרוֹחַ

מַכִּים אוֹתוֹ בְּלִי חֶמְלָה.

 –

וְיוֹתֵר הוּא נִדְאַב וְנִדְכָּא

בְּשומְעוֹ שֶאָבִיו בְּעַצְמוֹ

הֵסֵב לוֹ כּל הַיָּגוֹן הַזֶּה,

כִּי הֵמָּה עַבְדֵי אָבִיו

עוֹשִׂים פְּקוּדַת אָבִיו.

– 

כַּמוּבָן שֶחוֹשֵב,

שֶאָבִיו הוּא הָאַכְזָר הַגָּדוֹל

מִכּל הָאַכְזָרִים הַקַּדְמוֹנִים,

כִּי מִי שָמַע כָּזאת.

.

בַּיּוֹם שֶמָּלְאוּ לו עֶשְׂרִים שָנָה,

שִלְשְלוּ הָעֲבָדִים אֵלָיו

נֵר אֶחָד כְּמִצְוַת אָבִיו,

 –

לָקַח הַנַּעַר אֶת הַנֵּר

וְהִתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל מִסְּבִיבוֹ,

וְהִנֵּה מַה הוּא רוֹאֶה,

שַׂקִּים מְלֵאִים זָהָב

וְכל סְגוּלוֹת מְלָכִים.

.

–

רַק אָז הֵבִין אֶת אָבִיו,

שֶהוּא רַחֲמָן אֲמִיתִי,

וְכל מַה שֶטָרַח לא טָרַח

אֶלָּא בִּשְבִיל טוֹבָתוֹ,

–

וּמִיַּד הֵבִין שֶבְּוַדַּאי

הָעֲבָדִים ­יָנִיחוּ לוֹ

לָצֵאת חוֹפְשִי מֵהַמַרְתֵף.

 –

וְכֵן עָשָׂה,

יָצָא מֵהַמַּרְתֵּף,

וּכְבָר אֵין שְמִירָה,

אֵין עֲבָדִים אַכְזָרִיִים,

אֶלָּא הוּא עָשִיר נַעֲלֶה

עַל כּל עֲשִירֵי אָרֶץ.

–

וְהִנֵּה בֶּאֱמֶת

אֵין כָּאן חִידוּש וְלא כְלוּם,

כִּי מִלְכַתְחִילָה כְּבָר הִתְגָלָּה הַדָּבָר,

שֶעָשִיר גָּדוֹל הָיָה כּל יָמָיו,

אָמְנָם לְפִי הָרֶגֶש

הוּא הָיָה עָנִי וְאֶבְיוֹן,

הַמְּדוּכָּא בִּשְאוֹל תַּחְתִּית כּל יָמָיו,

–

וְעַתָּה בְּרֶגַע אֶחָד

הִתְעַשֵּר בְּהוֹן עָצוּם,

וְעָלָה מִבּוֹר עָמוֹק

לְמַעֲמָד רָם וְנִישָׂא.

 –

–

מלך בא לעיר

–

מֶלֶךְ בָּא לָעִיר

כתבי רב"ש כרך א', ספר "שלבי סולם", מאמר 13: "מדוע חג הסוכות נקרא "פסח", עמ' 472-473

– 

א

– 

מֶלֶךְ גָּדוֹל בָּא לָעִיר

וְלא מְסַפְּרִים לְכל הָאֲנָשִים,

אֶלָּא רַק

לְקוֹמֶץ אֲנָשִים סִיפְּרוּ,

–

וְגַם לא לְכוּלָם

נָתְנוּ רְשוּת לְהִיכָּנֵס

אֶלָּא לִיחִידִים,

–

וְגַם הֵם צְרִיכִים

הִשְתַּדְּלוּת גְּדוֹלָה

בֵּין הַשָׂרִים,

שֶיִּהְיֶה לָהֶם

רִישְיוֹן לְהִיכָּנֵס.

–

וּלְאָדָם אֶחָד

נָתְנוּ רַק יְדִיעָה

שֶהַמֶּלֶךְ בָּא,

אֲבָל רְשוּת כְּנִיסָה

לא נָתְנוּ לוֹ.

–

וְהָאָדָם הַזֶּה,

אֵיךְ הוּא

נוֹתֵן תּוֹדָה,

לְאֵלֶּה שֶהוֹדִיעוּ לוֹ.

–

ב

–

וּמִשּוּם זֶה,

שֶמֵּאוֹתָהּ יְדִיעָה

הוּא מַאֲמִין,

–

שֶהַמֶּלֶךְ

בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ

הוֹדִיעַ לוֹ

שֶהוּא נִמְצָא בָּעִיר,

–

הֲגַם שֶלא נָתְנוּ לוֹ

רְשוּת לְהִיכָּנֵס

וּלְשׂוֹחֵחַ עִם הַמֶּלֶךְ,

–

מִכל מָקוֹם

עַל יְדֵי זֶה שֶרוֹאִים

שֶהוּא מַחְשִיב אֶת יְדִיעַת

מְצִיאוּת הַמֶּלֶךְ,

–

תֵּיכֶף נוֹתְנִים לוֹ רְשוּת

לְהִיכָּנֵס וּלְשָרֵת אֶת הַמֶּלֶךְ,

כִּי רוֹאִים שֶהוּא

מַחְשִיב אֶת הַמֶּלֶךְ.

–