משל על בן העשיר במרתף

מָשָל עַל בֵּן הֶעָשִיר בַּמַּרְתֵּף

כתבי בעל הסולם, חלק 'אגרות', אגרת כ"ה, עמ' 715

–

לְעָשִיר גָדוֹל

הָיָה בֵּן יָחִיד

רַךְ בַּשָנִים.

 –

וַיְהִי הַיוֹם

וְהֶעָשִיר נֶאֱלַץ הָיָה

לִנְסוֹעַ לְמֶרְחַקִּים

לִתְקוּפָה שֶל שָנִים רַבּוֹת.

.

וְיָרֵא הֶעָשִיר

שֶמָּא בְּנוֹ

יְפַזֵּר אֶת רְכוּשוֹ

בְּעִנְיָין רַע.

– 

עַל כֵּן הִתְחַכֵּם,

וְהֶחְלִיף אֶת רְכוּשוֹ

בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת

וּמַרְגָלִיוֹת וּבְזָהָב.

.

– 

וְכֵן בָּנָה מַרְתֵּף גָדוֹל

עָמוֹק בָּאֲדָמָה,

וְהִטְמִין בּוֹ אֶת כּל הַזְהָבִים

וְהָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת וְהַמַּרְגָלִיוֹת,

וְגַם אֶת בְּנוֹ הִכְנִיס שָם.

–

וַיִּקְרָא לַעֲבָדָיו הַנֶּאֱמָנִים לוֹ,

וּפָקַד עֲלֵיהֶם שֶיִשְמְרוּ אֶת בְּנוֹ

שֶלא יֵצֵא מִן הַמַּרְתֵּף,

עַד מְלואת לוֹ עֶשְׂרִים שָנָה.

– 

וּבְכל יוֹם יוֹרִידוּ לוֹ

מִכּל מַאֲכָל וּמַשְקֶה,

אַך בְּשוּם אוֹפֶן

שֶלא יוֹרִידוּ לוֹ

אֵש וְנֵרוֹת.

.

–

וְשֶיִבְדְּקוּ אֶת הַקִּירוֹת

מִכל סֶדֶק

שֶלא יִפְּלוּ שָם

קַרְנֵי הַשֶּמֶש.

– 

וּלְמַעַן בְּרִיאוּתוֹ

יוֹצִיאוּ אוֹתוֹ מִן הַמַּרְתֵּף בְּכל יוֹם

לְמֶשֶך שָעָה אַחַת

וִיטַיְילוּ אִיתוֹ בְּחוּצוֹת הָעִיר,

אֲבָל בִּשְמִירָה מְעוּלָה

שֶלּא יִבְרַח,

 –

וּכְשֶיִּמְלְאוּ לוֹ עֶשְׂרִים שָנָה,

אָז תִּתְּנוּ לוֹ נֵרוֹת

וְתִפְתְּחוּ לוֹ חַלּוֹן

וְתָנִיחוּ לוֹ לָצֵאת.

–

מוּבָן שֶצַּעֲרוֹ שֶל הַבֵּן

הָיָה עַד אֵין קֵץ,

וּמִכּל שֶכֵּן בְּעֵת שֶטִיֵיל בַּחוּץ,

וְרָאָה שֶכל הַנְּעָרִים

אוֹכְלִים וְשוֹתִים וּשְׂמֵחִים בַּחוּצוֹת,

בְּלִי שְמִירָה וּבְלִי זְמַן קָצוּב,

.

— 

וְהוּא נָתוּן בְּבֵית כֶּלֶא,

וְרִגְעֵי אוֹרָה סְפוּרִים לוֹ,

 וְאִם הָיָה מְנַסֶּה לִבְרוֹחַ

מַכִּים אוֹתוֹ בְּלִי חֶמְלָה.

 –

וְיוֹתֵר הוּא נִדְאַב וְנִדְכָּא

בְּשומְעוֹ שֶאָבִיו בְּעַצְמוֹ

הֵסֵב לוֹ כּל הַיָּגוֹן הַזֶּה,

כִּי הֵמָּה עַבְדֵי אָבִיו

עוֹשִׂים פְּקוּדַת אָבִיו.

– 

כַּמוּבָן שֶחוֹשֵב,

שֶאָבִיו הוּא הָאַכְזָר הַגָּדוֹל

מִכּל הָאַכְזָרִים הַקַּדְמוֹנִים,

כִּי מִי שָמַע כָּזאת.

.

בַּיּוֹם שֶמָּלְאוּ לו עֶשְׂרִים שָנָה,

שִלְשְלוּ הָעֲבָדִים אֵלָיו

נֵר אֶחָד כְּמִצְוַת אָבִיו,

 –

לָקַח הַנַּעַר אֶת הַנֵּר

וְהִתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל מִסְּבִיבוֹ,

וְהִנֵּה מַה הוּא רוֹאֶה,

שַׂקִּים מְלֵאִים זָהָב

וְכל סְגוּלוֹת מְלָכִים.

.

–

רַק אָז הֵבִין אֶת אָבִיו,

שֶהוּא רַחֲמָן אֲמִיתִי,

וְכל מַה שֶטָרַח לא טָרַח

אֶלָּא בִּשְבִיל טוֹבָתוֹ,

–

וּמִיַּד הֵבִין שֶבְּוַדַּאי

הָעֲבָדִים ­יָנִיחוּ לוֹ

לָצֵאת חוֹפְשִי מֵהַמַרְתֵף.

 –

וְכֵן עָשָׂה,

יָצָא מֵהַמַּרְתֵּף,

וּכְבָר אֵין שְמִירָה,

אֵין עֲבָדִים אַכְזָרִיִים,

אֶלָּא הוּא עָשִיר נַעֲלֶה

עַל כּל עֲשִירֵי אָרֶץ.

–

וְהִנֵּה בֶּאֱמֶת

אֵין כָּאן חִידוּש וְלא כְלוּם,

כִּי מִלְכַתְחִילָה כְּבָר הִתְגָלָּה הַדָּבָר,

שֶעָשִיר גָּדוֹל הָיָה כּל יָמָיו,

אָמְנָם לְפִי הָרֶגֶש

הוּא הָיָה עָנִי וְאֶבְיוֹן,

הַמְּדוּכָּא בִּשְאוֹל תַּחְתִּית כּל יָמָיו,

–

וְעַתָּה בְּרֶגַע אֶחָד

הִתְעַשֵּר בְּהוֹן עָצוּם,

וְעָלָה מִבּוֹר עָמוֹק

לְמַעֲמָד רָם וְנִישָׂא.

 –

–

משל אבק המרפא

אֲבַק הַמַּרְפֵּא

כתבי בעל הסולם חלק "אגרות", אגרת כ"ו, עמ' 718-719

–

מֶלֶךְ גָּדוֹל,

טוֹב וּמֵטִיב,

אֲשֶר כּל מְגַמָּתוֹ הָיְתָה

רַק לְהַנּוֹת אֶת בְּנֵי מְדִינָתוֹ.

.

כִּי לא נִזְקַק

לְשוּם עֲבוֹדָה שֶיַּעַבְדוּהוּ.

אֶלָּא שֶכּל שְאִיפָתוֹ הָיְתָה

לְהֵטִיב עִם בְּנֵי מְדִינָתוֹ.

– 

אָמְנָם יָדַע שֶיֵּש מַדְרֵגוֹת

בִּמְקַבְּלֵי טוֹבָתוֹ,

בְּשִיעוּר אַהֲבָתָם אֵלָיו

וּבְמִדַּת הַכָּרַת עֶרֶךְ מַעֲלָתוֹ –

.

עָלָה בִּרְצוֹנוֹ

לְהַנּוֹת בְּשִיעוּר מוּפְלָג

אֶת הַכְּשֵרִים שֶבִּבְנֵי מְדִינָתוֹ

בְּיִּחוּד.*

.

.*כל מגמתו ורצונו של המלך היה לתת לכל אחד ואחד להרגיש, להכיר, להבין את המעדנים לפי יכולתו לעכל. ולא ליצור מעצמו דירוג שהוא נותן למישהו פחות או למישהו יותר. אלא כל רצונו היה להאכיל כל אחד ואחד במלואו. זאת אומרת, להכין ולהתאים לו הכל לפי מידת התפתחותו ולפי טעמים משלו. ולכן הוא כאילו התייחס לכל אחד ואחד באופן שונה.

–

.

וְכל יֶתֶר הָעָם יִרְאוּ

שֶאֵין הַמֶּלֶךְ מְקַפֵּחַ שְׂכַר

הַמַּרְבִּים אַהֲבָה אֵלָיו,

אֶלָּא שֶמַּשְׂבִּיעַ אוֹתָם מִטּוּבוֹ

מִשֶּפַע הַתַּעֲנוּגִים אֲשֶר הֵכִין עֲבוּרָם,

.– 

וּבְנוֹסָף עַל הַתַּעֲנוּגִים

שֶנּוֹתֵן לָהֶם כְּיַד הַמֶּלֶךְ,

יֵש לָהֶם תַּעֲנוּג מְיוּחָד

בַּזֶּה שֶמַּרְגִּישִים

שֶנִּבְחָרִים הֵמָּה מֵעָם,

וְגַם זֶה רָצָה לִתֵּן לְאוֹהֲבָיו.*

.

*הנבחרים האלה מעַם לא נבחרו מן הסתם על ידי המלך, אלא לפי מידת יגיעתם מתוך בחירה חופשית. זאת אומרת, הוא לא נתן להם איזה תכונות מיוחדות שעל ידן הם נעשים מורמים מעם. אלא מעל כל התכונות, מעל כל החשבונות, אחרי כל ההכנות שהם מקבלים מהלידה ומהחינוך ואינן תלויות בהם (כמו שכתוב במאמר "השלום בעולם" של בעל הסולם), הם נותנים יותר מכל האחרים, אותה יגיעה סגולית שתלויה רק בהם, בבחירה החופשית שלהם. ואז יוצרים על ידה את הכלי לקבלת הטובה מהמלך, כל אחד לפי ההישג שלו.

––

.

וּכְדֵי לְהִשָּמֵר מֵהַתְּלוּנָה שֶל הָעָם,

שֶמָּא יְשַקְּרוּ בְּעַצְמָם,

אוֹ יַטְעוּ גַּם כֵּן אֶת עַצְמָם לוֹמַר:

"מְאוֹהֲבֵי הַמֶּלֶךְ הֵמָּה –

וְעִם כּל זֶה נִגְרַע שְׂכָרָם".

 –

וּמֵחֲמַת שְלֵמוּתוֹ שֶל הַמֶּלֶךְ

נִשְמַר גַּם מִזֶּה,

וְעַל כֵּן חָשַב תַּחְבּוּלוֹת

לְהוֹצִיא מַחְשְבוֹתָיו

אֶל הַפּוֹעַל בִּשְלֵמוּתָם.*

.

 *הכוונה של המלך היתה לשמור עליהם מפני השקר לעצמם. כדי שכל אחד בנפרד וכולם יחד, יגלו את האמת, שהאמת היא תכונת המלך. ויגיעו בהתפתחותם להכיר שהאמת היא מוחלטת, ולא שכל אחד ימצא לעצמו איזו הצדקה של המלך. אלא היה חשוב לו, שהם בלהכיר את הצדק העליון שיש בקבלת השכר מהמלך, הם יגיעו להכרת תכונתו של המלך. זאת אומרת, הם יקנו את התכונה בעצמה, את תכונת האמת.

–

–

 עַד שֶמָּצָא עֵצָה נִפְלָאָה:

נָתַן צַו לְכל בְּנֵי הַמְּדִינָה כּוּלָם,

אֶחָד לא יֶחְסַר

לָבוֹא לְשָנָה תְּמִימָה

אֶל עֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ.

–

וְיִחֵד מָקוֹם בְּהֵיכָלוֹ לְכָךְ.

וְהִתְנָה בְּפֵרוּש שֶאָסוּר

לַעֲבוֹד מִחוּץ לַמָּקוֹם הַמְּיוֹעָד,

כִּי פִּיגוּל הוּא,

וּבְעֵינֵי הַמֶּלֶךְ לא יֵרָצֶה.

– 

וְהִנֵּה שְׂכָרָם אִתָּם בִּמְקוֹם פְּעוּלָתָם.*

שֶהֵכִין לָהֶם סְעוּדוֹת גְּדוֹלוֹת

וְכל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם

בְּכל אֵימַת שֶרוֹצִים.

 –

– וְאַחַר כִּכְלוֹת מוֹעֵד שְנַת הָעֲבוֹדָה,

אָז יִקַּח אֶת כּוּלָם

לְשוּלְחַן הַמֶּלֶךְ עַצְמוֹ,

וְיִהְיוּ מְרוֹאֵי פָּנָיו

הַיּוֹשְבִים רִאשוֹנָה בַּמַּלְכוּת.

.

 *כל אחד חופשי לעשות כרצונו (זה נקרא "מציאות העולם הזה") – לעבוד כמה שהוא רוצה ולקבל כמה שהוא רוצה. הוא מקבל נקודה שבלב, אותה ידיעה פנימית שמדובר בעבודה למען המלך, ועכשיו עליו לבחור איך הוא רוצה לעבוד. או לעבוד למען עצמו כדי לקבל שכר, או לעבוד למען המלך כדי לקבל שכר, או לעבוד ללא שכר, שהעבודה בעצמה היא בשבילו השכר.

–

–

וְהַכָּרוֹז הִתְפָּרְסֵם.

וְכוּלָם כְּאֶחָד בָּאוּ לְעִיר הַמֶּלֶךְ

הַמּוּקָפָה חַיִל וְחוֹמָה,

כִּי נִסְגְּרוּ שָם

בְּמֶשֶךְ הַשָּנָה הַנּוֹעָדָה,

וַתָּחֵל הָעֲבוֹדָה.

–

סְבוּרִים הָיוּ שֶהַמֶּלֶךְ הֵכִין

מַשְגִּיחִים עַל אוֹפֶן עֲבוֹדָתָם,

לָדַעַת מִי עוֹבְדוֹ וּמִי לא עוֹבְדוֹ.

–

– אָמְנָם הַמֶּלֶךְ הִסְתַּתֵּר,

וְאֵין שוּם הַשְגָּחָה,

וְאִיש הַיָּשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.

כָּךְ נִרְאָה הַדָּבָר בְּעֵינֵיהֶם.

וְלא יָדְעוּ מֵהַהַמְּצָאָה הַנִּפְלָאָה

אֲשֶר נָתַן מִין אָבָק רַע

בְּמַעֲדָנִים וּמִגְדָּנוֹת.

וּכְנֶגְדוֹ נָתַן אֲבַק מַרְפֵא

בַּבַּיִת שֶל הָעֲבוֹדָה.*

.

 *האדם יכול לשבת ליד השולחן ולעשות סעודות מהבוקר עד הלילה בעולם הזה, ולחשוב רק איך למלא את עצמו, כי המלך הרי לא נמצא בכל המקום הזה. והאדם יכול רק "לחטוף" ולקחת משהו מהשולחן, כדי שיהיה לו כוח ויכולת לעבוד למען המלך, וכל יתר הזמן לרכז את כל המחשבות איך לעשות משהו למענו. זאת אומרת, כל אחד ואחד מתקרב לשולחן. אבל או שמוצא בו את מקומו ומתיישב שעות ליד השולחן. או שמחפש בכל הארמון איך הוא יכול לעשות את רצון המלך, ורק לעיתים חוטף ולוקח משהו קטן מהשולחן, כדי שיהיה לו מרץ להמשיך ולעבוד למען המלך.

.

–

וּבַזֶּה הִתְבָּרְרָה הַהַשְגָּחָה מֵעַצְמָהּ.

כִּי אוֹהֲבָיו וְנֶאֱמַנָּיו בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים,

אַף עַל פִּי שֶרָאוּ

שֶאֵין הַשְגָּחָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

–

מִכּל מָקוֹם

מֵחֲמַת אַהֲבָתָם הַנֶּאֱמָנָה,

שָמְרוּ מִצְוַות הַמֶּלֶךְ בְּדִקְדּוּק,

וְעָשוּ כּל עֲבוֹדָתָם

כְּפִי הַמּוּטָל עֲלֵיהֶם.

 –

וְגַם דִּיְיקוּ לַעֲבוֹד

בַּמָּקוֹם הַמְּיוֹעָד לְכָךְ דַּוְוקָא.

וּמִמֵּילָא שָאֲבוּ לְתוֹךְ גּוּפָם

אֶת אֲבַק הַמַּרְפֵּא.

–

וְגַם כַּאֲשֵר הִגִּיעַ זְמַן הָאֲכִילָה –

טָעֲמוּ אֶת הַמִּגְדָּנוֹת וְהַמַּעֲדָנִים.

וְהָיָה בָּהֶם אֶלֶף טְעָמִים,

מְעוֹדָם לא הִשִּׂיגוּ טְעָמִים כָּאֵלּוּ

וְלא הִרְגִּישוּ מְתִיקוּת כָּזאת.*

.

*בזמן העבודה הם מקבלים בתוכם "תיקונים" כאלה, מין תוספות שמוסיפה להם העבודה עצמה, כך שהם מתחילים להרגיש תענוגים נפלאים באותה סעודה פשוטה של "ואכלתי ישן נושן". ואלה שלא עושים את העבודה, הם לא יכולים לקבל אותם תיקונים ולכן לא מסוגלים להרגיש באותה "סעודה", זאת אומרת, לראות באותו עולם שבו הם נמצאים, את הפנימיות שלו, את העולם הרוחני. כי האדם יכול לגלות בעולמו את העולם הרוחני רק על ידי יגיעה. ואלה שלא נותנים יגיעה, הם לא יכולים לגלות אותו.

.

 

–

וְעַל כֵּן

הָיוּ מְהַלְּלִים וּמְשַבְּחִים

אֶת הַמֶּלֶךְ מְאד.

כִּי עַל שוּלְחַן הַמֶּלֶךְ

הַנַּעֲלֶה עַל כּל שְבָחִים

הֵמָּה אוֹכְלִים!

–

אֲבָל הַשְּפֵלִים,

שֶאֵינָם מְבִינִים כְּלָל

בְּחִינַת מַעֲלָה בַּמֶּלֶךְ,

שֶרָאוּי מִשּוּם זֶה לֶאֱהוֹב אוֹתוֹ

בְּאַהֲבָה מְסוּרָה וְנֶאֱמָנָה.

– 

כֵּיוָן שֶרָאוּ שֶאֵין הַשְגָּחָה –

לא שָמְרוּ אֶת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ כָּרָאוּי.

זִלְזְלוּ בַּמָּקוֹם הַמְּיוֹעָד לַעֲבוֹדָה,

וְכל אֶחָד עָבַד עֲבוֹדָתוֹ

בַּמָּקוֹם שֶנִרְאָה לוֹ בְּמִגְרְשֵי הַמֶּלֶךְ*.

.

*כל אחד מודד לפי הכלים שלו, ואומר אמת על מה שהוא מרגיש, מה שהוא מגלה. לכן הם לא מבינים זה את זה ומתקוטטים ונמצאים בתרעומת – אלה שלא מגלים את הטעם על אלה שטועמים ורואים שיש טעם. אלא הכל תלוי בגישה לעבודה.

.

–

וּכְשֶהִגִּיעַ זְמַן הַאֲכִילָה,

כֵּיוָן שֶטָּעֲמוּ אֶת הַמִגְדָּנוֹת –

נִתְמַלָּא חִכָּם טַעַם מָר,

מֵחֲמַת הָאָבָק* הַנִּזְכַּר.

 –

וַיְחָרְפוּ וַיְבַזּוּ אֶת הַמֶּלֶךְ

וְשוּלְחָנוֹ הַבַּזּוּי

אֲשֶר הֵכִין לָהֶם לְשָׂכָר

חֶלֶף טִרְחָתָם.

–

וְהוּחְזַק הַמֶּלֶךְ אֶצְלָם

לְשַקְרָן גָּדוֹל שֶאֵין כְּמוֹתוֹ.

אֲשֶר בִּמְקוֹם מַעֲדָנִים וּמַחְמַדֵּי עוֹלָם –

נָתַן לָהֶם מְרוֹרוֹת וּמְלוּחוֹת כָּאֵלּוּ.

.

*האבק שהמלך שׂם במעדנים נקרא "תבלין התורה". התבלין הזה יכול להיות סם החיים ויכול להיות סם המוות. מי שמכין את עצמו לנשום ונושם אותו בזמן העבודה והיגיעה, הוא מרגיש באותם המעדנים טעם אלוקי. ואלה שעושים את העבודה בלי כוונה נכונה, הם מרגישים במגדנות טעם מוות (אבל רובם אפילו לא מרגישים את טעמם המר, אלא פוסלים את המלך שלא נתן עבודה נכונה ומצדיקים את עצמם).

.

–

וְכֵיוָן שֶכֵּן,

הִתְחִילוּ לְהַמְצִיא לָהֶם

מִינֵי מְזוֹנוֹת מִמִּגְרַש הָעִיר.

לִשְבּוֹר רְעָבָם.

 –

וְאָז

"מִשְנֶה שִבְרוֹן שִבְרָם" –

כִּי עֲבוֹדָתָם נִתְרַבָּה פִּי שְנַיִם.

וְלא יָדְעוּ הַחֶמְדָּה שֶבְּשוּלְחַן הַמֶּלֶךְ

הַמָּצוּי לְעֵינֵיהֶם.*

.

*אלה שמשיגים את הכלים הנכונים, הם אלה שטועמים בסעודה טעמים נצחיים בלתי מוגבלים. ואלה שמתרשלים בהשגת הכלים, הם כל פעם רצים אחרי תענוגים. כי הכלים שלהם מתרוקנים מיד, וכך מי שמקבל מאה רוצה מיד מאתיים, ואחרי מאתיים רוצה מיד ארבע מאות. ועל זה נאמר: "משנה שברון שברם".

–