מי אני?

 כתבי בעל הסולם, מאמר: "מבוא לספר הזוהר", אות י"ב, עמ' 104

–

אֲנִי מַרְגִּיש וְיוֹדֵעַ,

שֶאֲנִי תּוֹפֵס

מָקוֹם בָּעוֹלָם,

 –

וַאֲנִי מוּצָק,

וַאֲנִי חָם,

וַאֲנִי חוֹשֵב,

וְכַדוֹמֶה

מִגִילוּי פְּעוּלוֹת מַהוּתִי,

 –

אֲבָל אִם תִּשְאָלֵנִי

מַה מַהוּתִי עַצְמִי,

שֶכל אֵלּוּ הַגִילוּיִים

נִמְשָכִים מִמֶּנּוּ,

אֵינִי יוֹדֵעַ מַה לְהַשִיב לְךָ.

.

–

?mi ani

mitoch "mavo lesefer hazohar" shel Baal HaSulam

,ani margish ve-yo-de-a

she-ani tofes

,makom ba-olam

–

,va-ani mutzak

,va-ani cham

,va-ani choshev

,vechadomeh

,migiluy pe-u-lot mahuti

–

aval im tishaleni

,ma mahuti atzmi

shekol elu hagiluyim

,nimshachim mimeno

.ey-ni yo-de-a ma lehashiv lecha

–

?Who Am I

From "Preface to the Book of  Zohar" by Baal HaSulam

I feel and I know

that I take up space

,in the world

–

,and that I am solid

,and warm

,and that I think

and other such manifestations

,of the operations of my essence

–

but if you ask me

,about my own essence

,from which all these manifestations stem

.I do not know what to reply to you

–

–

חירות הרצון שלי

חֵירוּת הָרָצוֹן שֶלִי

כתבי בעל הסולם, מאמר "החרות", עמ' 414-415

–

אֲנִי יוֹשֵב,

אֲנִי מִתְלַבֵּש,

אֲנִי שָׂח,

אֲנִי אוֹכֵל.

– 

כּל זאת –

לא מִשוּם שֶאֲנִי

רוֹצֶה לָשֶבֶת כָּךְ,

וַאֲנִי רוֹצֶה לְהִתְלַבֵּש כָּךְ,

וּלְדַבֵּר כָּךְ,

וְלֶאֱכוֹל כָּךְ.

–

אֶלָּא מִכֵּיוָון

שֶאֲחֵרִים רוֹצִים,

שֶאֵשֵב וְאֶתְלַבֵּש

וַאֲדַבֵּר וְאוֹכַל

בְּצוּרָה זוֹ.

–

כּל זֶה לְפִי

רְצוֹנָם וְטַעֲמָם

שֶל הַחֶבְרָה,

וְלא רְצוֹנִי הַחוֹפְשִי.

 

–

יֶתֶר עַל כֵּן,

אֲנִי עוֹשֶה כל אֵלֶה

עַל פִּי רוֹב בְּנִיגוּד לִרְצוֹנִי,

כִּי יוֹתֵר נוֹחַ לִי

לְהִתְנַהֵג בְּפַשְטוּת

בְּלִי שוּם עוֹל,

  –

אֶלָּא שֶאֲנִי מְשוּעַבָּד

בְּכל תְּנוּעוֹתַיי,

וְאָסוּר בְּכַבְלֵי בַּרְזֶל,

בִּטְעָמִים וְנִימוּסִים

שֶל אֲחֵרִים,

שֶהֵם הַחֶבְרָה.

 –

אִם כֵּן

אִמְרוּ נָא לִי,

הֵיכָן חֵירוּת הָרָצוֹן שֶלִי?

–

–

תפיסת המציאות

– 

כתבי בעל הסולם, מאמר: "מבוא לספר הזוהר", אות ל"ד, עמ' 112

– 

בְּחוּשׁ הָרְאִיָּה שֶׁלָּנוּ,

שֶׁאָנוּ רוֹאִים לְפָנֵינוּ

עוֹלָם גָּדוֹל עֲנָקִי,

וְכל מְלוֹאוֹ הַנֶּהְדָּר.

–

הֲרֵי בֶּאֱמֶת

אֵין אָנוּ רוֹאִים כּל זֶה

אֶלָּא רַק

בִּפְנִימִיּוּתֵנוּ עַצְמָה,

 –

כְּלוֹמַר, בַּמּוֹחַ הָאֲחוֹרִי שֶׁלָּנוּ,

יֵשׁ שָמָּה כְּעֵין מְכוֹנָה פוֹטוֹגְרָאפִית

הַמְצַיֶּירֶת לָנוּ שָמָּה

כּל הַנִּרְאֶה לָנוּ,

–

וְלא כְּלוּם מִחוּץ לָנוּ.

 –

איור עם שרטוט של הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיעור (18.8.08) על "מבוא לספר הזוהר"

חושים של מלאך

חוּשִׁים שֶׁל מַלְאָךְ

כתבי בעל הסולם, מאמר: "מבוא לספר הזוהר", אות י"ב, עמ' 104

–

אִם אָנוּ מַבִּיטִים עַל שׁוּלְחָן.

לְפִי חוּשׁ הַמִּישׁוּשׁ

אָנוּ מַרְגִּישִׁים

שֶׁהוּא דָּבָר קָשֶׁה.

– 

וְכֵן אֶת מִידַּת הָאוֹרֶךְ

וְהָרוֹחַב שֶׁלּוֹ,

וְהַכל רַק

לְפִי עֵרֶךְ חוּשֵׁינוּ.

 –

אֲבָל אֵין זֶה מְחַיֵּיב

שֶׁהַשׁוּלְחָן יִהְיֶה נִרְאֶה כֵּן

לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ

חוּשִׁים אֲחֵרִים,

 –

לְמָשָׁל בְּעֵינֵי הַמַּלְאָךְ,

בָּעֵת שֶׁמִּסְתַּכֵּל עַל הַשׁוּלְחָן

אֲזַי רוֹאֶה אוֹתוֹ

לְפִי חוּשָׁיו.

– 

לָכֵן אֵין לָנוּ לִקְבּוֹעַ

שׁוּם צוּרָה בְּעֵרֶךְ הַמַּלְאָךְ

כִּי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים

אֶת חוּשָׁיו.

– 

חמישה חושים

חֲמִישָׁה חוּשִׁים

 כתבי בעל הסולם, מאמר: "מבוא לספר הזוהר", אות י"ב, עמ' 104

–

חוּשׁ הָרְאִיָּה,

מַצִּיעַ לָנוּ רַק צְלָלִים

מִן הַמַּהוּת הַנִּרְאֵית,

בְּעֵרֶךְ הִתְרַשְּמוּתָם מוּל הָאוֹר.

 –

וְחוּשׁ הַשְּׁמִיעָה,

הוּא רַק כּוֹחַ הַכָּאָה

שֶׁל אֵיזֶה מַהוּת בַּאֲוִיר.

וַאֲוִיר הַנִּדְחָה מִכּוֹחוֹ,

מַכֶּה עַל הַתּוֹף שֶׁבְּאוֹזְנֵינוּ.

וְאָנוּ שׁוֹמְעִים

שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה מַהוּת בְּקִרְבָתֵנוּ.

 –

וְחוּשׁ הָרֵיחַ,

הוּא רַק אֲוִיר יוֹצֵא מֵהַמַּהוּת

וּמַכֶּה עַל עֲצַבֵּי הָרֵיחַ שֶׁלָּנוּ,

וְאָנוּ מְרִיחִים.

–

וְכֵן הַטַּעַם,

הוּא רַק תּוֹלָדָה

מִנְּגִיעַת אֵיזֶה מַהוּת

בַּעֲצַבֵּי הַטַּעַם שֶׁלָּנוּ.

–

הֲרֵי שֶׁכָּל ד' הַחוּשִׁים הָאֵלּוּ

אֵינָם מַצִּיעִים לָנוּ

רַק גִילוּיָם שֶׁל הַפְּעוּלוֹת

הַמְסוֹבְבוֹת מֵאֵיזוֹ מַהוּת,

וְלא כְּלוּם מִן מַהוּת עָצְמָה.

– 

וַאֲפִילוּ חוּשׁ הַמִישׁוּשׁ,

שֶׁהוּא הֶחָזָק מֵהַחוּשִׁים,

הַמַּבְדִּיל בֵּין חָם לְקַר

וּבֵין מוּצָק לָרַךְ,

הֲרֵי כָּל אֵלּוּ אֵינָם,

אֶלָּא גִילוּי פְּעוּלוֹת

שֶׁבְּתוֹךְ הַמַּהוּת,

וְהֵמָּה רַק מִקְרִים שֶׁל הַמַּהוּת,

.

– 

כִּי הַחַם אֶפְשָׁר לְקַרְרוֹ,

וְהַקַּר אֶפְשָׁר לְחַמְּמוֹ,

וְהַמּוּצָק אֶפְשָׁר לְהָפֵּךְ

בִּמְלֵאכֶת הַכִימְיָה לְנוֹזְלִים,

וְהַנּוֹזְלִים לַאֲוִירִים,

דְּהַיְנוּ רַק גָּאזִים,

שֶׁכְּבָר פָּקַע לְגַמְרֵי מִמֶּנּוּ

כָּל הֶבְחֵן מְה' הַחוּשִׁים,

–

וְעִם כָּל זֶה

עוֹד הַמַּהוּת קַיֶּימֶת בּוֹ,

שֶׁהֲרֵי אַתָּה יָכוֹל שׁוּב

לְהַפֵּךְ אֶת הָאֲוִירִים לְנוֹזְלִים

וְהַנּוֹזְלִים לְמוּצָק.

–

הֲרֵי בְּעָלִיל לְעֵינֶיךָ,

שֶׁה' הַחוּשִׁים

לא יְגַלּוּ לָנוּ שׁוּם מַהוּת,

אֶלָּא רַק מִקְרִים

וְגִילוּי פְּעוּלוֹת מִן הַמַהוּת.

–

וְנוֹדַע, שֶׁכָּל מַה

שֶׁאֵינוֹ בָּא אֵלֵינוּ בְּמוּחָש

אֵינוֹ בָּא גַּם בַּדִּמְיוֹן שֶׁלָּנוּ,

וּמַה שֶׁלא יָבוֹא בַּדִּמְיוֹן

לא יָבוֹא לְעוֹלָם בַּמַּחֲשָׁבָה,

וְאֵין לָנוּ דֶּרֶךְ אֵיךְ לְהִשְׂכִּיל אוֹתוֹ.

– 

הֲרֵי שֶׁאֵין לַמַּחֲשָׁבָה

תְּפִיסָה כְּלַל בַּמַּהוּת.

וְלא עוֹד,

אֶלָּא אֲפִילוּ מַהוּתֵנוּ עַצְמֵנוּ,

לא נוֹדַע לָנוּ מַה הִיא.

 –

משל על בן העשיר במרתף

מָשָל עַל בֵּן הֶעָשִיר בַּמַּרְתֵּף

כתבי בעל הסולם, חלק 'אגרות', אגרת כ"ה, עמ' 715

–

לְעָשִיר גָדוֹל

הָיָה בֵּן יָחִיד

רַךְ בַּשָנִים.

 –

וַיְהִי הַיוֹם

וְהֶעָשִיר נֶאֱלַץ הָיָה

לִנְסוֹעַ לְמֶרְחַקִּים

לִתְקוּפָה שֶל שָנִים רַבּוֹת.

.

וְיָרֵא הֶעָשִיר

שֶמָּא בְּנוֹ

יְפַזֵּר אֶת רְכוּשוֹ

בְּעִנְיָין רַע.

– 

עַל כֵּן הִתְחַכֵּם,

וְהֶחְלִיף אֶת רְכוּשוֹ

בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת

וּמַרְגָלִיוֹת וּבְזָהָב.

.

– 

וְכֵן בָּנָה מַרְתֵּף גָדוֹל

עָמוֹק בָּאֲדָמָה,

וְהִטְמִין בּוֹ אֶת כּל הַזְהָבִים

וְהָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת וְהַמַּרְגָלִיוֹת,

וְגַם אֶת בְּנוֹ הִכְנִיס שָם.

–

וַיִּקְרָא לַעֲבָדָיו הַנֶּאֱמָנִים לוֹ,

וּפָקַד עֲלֵיהֶם שֶיִשְמְרוּ אֶת בְּנוֹ

שֶלא יֵצֵא מִן הַמַּרְתֵּף,

עַד מְלואת לוֹ עֶשְׂרִים שָנָה.

– 

וּבְכל יוֹם יוֹרִידוּ לוֹ

מִכּל מַאֲכָל וּמַשְקֶה,

אַך בְּשוּם אוֹפֶן

שֶלא יוֹרִידוּ לוֹ

אֵש וְנֵרוֹת.

.

–

וְשֶיִבְדְּקוּ אֶת הַקִּירוֹת

מִכל סֶדֶק

שֶלא יִפְּלוּ שָם

קַרְנֵי הַשֶּמֶש.

– 

וּלְמַעַן בְּרִיאוּתוֹ

יוֹצִיאוּ אוֹתוֹ מִן הַמַּרְתֵּף בְּכל יוֹם

לְמֶשֶך שָעָה אַחַת

וִיטַיְילוּ אִיתוֹ בְּחוּצוֹת הָעִיר,

אֲבָל בִּשְמִירָה מְעוּלָה

שֶלּא יִבְרַח,

 –

וּכְשֶיִּמְלְאוּ לוֹ עֶשְׂרִים שָנָה,

אָז תִּתְּנוּ לוֹ נֵרוֹת

וְתִפְתְּחוּ לוֹ חַלּוֹן

וְתָנִיחוּ לוֹ לָצֵאת.

–

מוּבָן שֶצַּעֲרוֹ שֶל הַבֵּן

הָיָה עַד אֵין קֵץ,

וּמִכּל שֶכֵּן בְּעֵת שֶטִיֵיל בַּחוּץ,

וְרָאָה שֶכל הַנְּעָרִים

אוֹכְלִים וְשוֹתִים וּשְׂמֵחִים בַּחוּצוֹת,

בְּלִי שְמִירָה וּבְלִי זְמַן קָצוּב,

.

— 

וְהוּא נָתוּן בְּבֵית כֶּלֶא,

וְרִגְעֵי אוֹרָה סְפוּרִים לוֹ,

 וְאִם הָיָה מְנַסֶּה לִבְרוֹחַ

מַכִּים אוֹתוֹ בְּלִי חֶמְלָה.

 –

וְיוֹתֵר הוּא נִדְאַב וְנִדְכָּא

בְּשומְעוֹ שֶאָבִיו בְּעַצְמוֹ

הֵסֵב לוֹ כּל הַיָּגוֹן הַזֶּה,

כִּי הֵמָּה עַבְדֵי אָבִיו

עוֹשִׂים פְּקוּדַת אָבִיו.

– 

כַּמוּבָן שֶחוֹשֵב,

שֶאָבִיו הוּא הָאַכְזָר הַגָּדוֹל

מִכּל הָאַכְזָרִים הַקַּדְמוֹנִים,

כִּי מִי שָמַע כָּזאת.

.

בַּיּוֹם שֶמָּלְאוּ לו עֶשְׂרִים שָנָה,

שִלְשְלוּ הָעֲבָדִים אֵלָיו

נֵר אֶחָד כְּמִצְוַת אָבִיו,

 –

לָקַח הַנַּעַר אֶת הַנֵּר

וְהִתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל מִסְּבִיבוֹ,

וְהִנֵּה מַה הוּא רוֹאֶה,

שַׂקִּים מְלֵאִים זָהָב

וְכל סְגוּלוֹת מְלָכִים.

.

–

רַק אָז הֵבִין אֶת אָבִיו,

שֶהוּא רַחֲמָן אֲמִיתִי,

וְכל מַה שֶטָרַח לא טָרַח

אֶלָּא בִּשְבִיל טוֹבָתוֹ,

–

וּמִיַּד הֵבִין שֶבְּוַדַּאי

הָעֲבָדִים ­יָנִיחוּ לוֹ

לָצֵאת חוֹפְשִי מֵהַמַרְתֵף.

 –

וְכֵן עָשָׂה,

יָצָא מֵהַמַּרְתֵּף,

וּכְבָר אֵין שְמִירָה,

אֵין עֲבָדִים אַכְזָרִיִים,

אֶלָּא הוּא עָשִיר נַעֲלֶה

עַל כּל עֲשִירֵי אָרֶץ.

–

וְהִנֵּה בֶּאֱמֶת

אֵין כָּאן חִידוּש וְלא כְלוּם,

כִּי מִלְכַתְחִילָה כְּבָר הִתְגָלָּה הַדָּבָר,

שֶעָשִיר גָּדוֹל הָיָה כּל יָמָיו,

אָמְנָם לְפִי הָרֶגֶש

הוּא הָיָה עָנִי וְאֶבְיוֹן,

הַמְּדוּכָּא בִּשְאוֹל תַּחְתִּית כּל יָמָיו,

–

וְעַתָּה בְּרֶגַע אֶחָד

הִתְעַשֵּר בְּהוֹן עָצוּם,

וְעָלָה מִבּוֹר עָמוֹק

לְמַעֲמָד רָם וְנִישָׂא.

 –

–

דבר והיפוכו

דָּבָר וְהִיפּוּכוֹ

ספר 'שמעתי', מאמר ל"ד: "יתרון ארץ בכל הוא"

—

יָדוּעַ, כִּי אֵין שׁוּם דָּבָר מִתְגַּלֶּה

בְּצוּרָתוֹ הָאֲמִיתִית,

אֶלָּא רַק בְּדָבָר וְהִיפּוּכוֹ,

כְּיִתְרוֹן הָאוֹר מִתּוֹךְ הַחוֹשֶׁךְ.

– 

זאת אוֹמֶרֶת, שֶׁכּל דָּבָר מַרְאֶה עַל חֲבֵרוֹ,

שֶׁדַּוְקָא עַל יְדֵי דָּבָר וְהִיפּוּכוֹ,

אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אֶת מְצִיאוּתוֹ הָאֲמִיתִי

שֶׁל הַמּוּשָּׂג הַנֶּגְדִּי.

–

וּמִשּׁוּם זֶה אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אֶת הַדָּבָר

בְּתַכְלִית הַבְּהִירוּת,

אִם אֵין לוֹ אֶת הַדָּבָר הַמַּקְבִּילוֹ.

–

לְדוּגְמָא, אִי אֶפְשָׁר לְהַעֲרִיךְ וְלוֹמַר,

שֶׁהַדָּבָר הוּא טוֹב,

אִם אֵין כְּנֶגְדּוֹ אֶת הַדָּבָר הַמַּרְאֶה עַל רַע.

– 

וּכְמוֹ כֵן –

מַר וּמָתוֹק,

שִׂנְאָה וְאַהֲבָה,

רַעֲבוֹן וּשְׂבִיעָה,

צִימָאוֹן וּרְוָויָה,

פֵּירוּד וּדְבֵיקוּת.

–

דעת מיעוט

דַּעַת מִיעוּט

כתבי בעל הסולם, "מאמר החרות", "בחיים הרוחניים החוק: אחרי רבים להטות", עמ' 425

–

הַדֵּעוֹת

הַיּוֹתֵר מְפוּתָחוֹת

וְהַיּוֹתֵר אֲמִיתִיּוֹת,

לְעוֹלָם אֵינָן נִמְצָאוֹת

בִּרְשוּת הָרַבִּים

הַשּׁוֹלְטִים.

–

אֶלָּא דַּוְקָא

בִּרְשוּת הַחַלָּשִׁים בְּיוֹתֵר,

דַּוְקָא בַּמִּיעוּט

שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָעֵינַיִים.

–

כִּי כּל חוֹכְמָה

וְכל יְקָר –

דַּרְכָּהּ לָבוֹא לָעוֹלָם

בְּכַמּוּת מוּעָטָה.

–

לְפִיכָךְ נַעֲשֵׂינוּ מוּזְהָרִים

לִשְמוֹר עַל הַדֵּיעוֹת

שֶׁל כל הַיְּחִידִים,

מִשּׁוּם חוּלְשַׁת הַיְּכוֹלֶת

שֶׁל הָרוֹב הַשּׁוֹלֵט,

לְבָרֵר בֵּינֵיהֶם.–

–

ד' אופנים להשכלה

ד' אוֹפָנִים לַהַשְׂכָּלָה

כתבי בעל הסולם, מאמר: "מבוא לספר הזוהר", אות י"א, עמ' 104

–

כְּשֶׁאַתָּה אוֹמֵר:

אִישׁ גִּיבּוֹר

אוֹ אִישׁ אֲמִיתִי

אוֹ שַׁקְרָן,

–

הֲרֵי לְפָנֶיךָ:

א) חוֹמֶר שֶׁלּוֹ, שֶׁהוּא גּוּפוֹ.

ב) צוּרָה מְלוּבֶּשֶׁת בְּחוֹמֶר שֶׁלּוֹ,

שֶׁהִיא "גִּיבּוֹר" אוֹ "אֲמִיתִי" אוֹ "שַׁקְרָן".

 –

ג) צוּרָה מוּפְשֶטֶת,

שֶׁהִיא לְהַפְשִׁיט הַצּוּרָה

שֶׁל "גִּיבּוֹר" וַ"אֲמִיתִי" וְ"שַׁקְרָן"

מֵעַל חוֹמֶר הָאִישׁ,

וּלְהַשְׁכִּיל ג' צוּרוֹת הַלָּלוּ כְּשֶׁהֵן לְעַצְמָן,

בִּלְתִּי מְלוּבָּשׁוֹת בְּשׁוּם חוֹמֶר וְגוּף,

 –

כְּלוֹמַר, לְהַשְׂכִּיל הַמִּידוֹת

שֶׁל גְּבוּרָה וֶאֱמֶת וְשֶׁקֶר,

וּלְהַבְחִין בָּהֶן מַעֲלָה אוֹ גְּנוּת,

בְּשָׁעָה שֶׁהֵן מוּפְשָטוֹת מִכל חוֹמֶר.

– 

ד) מַהוּתוֹ שֶׁל הָאִישׁ.

אהבה של אב לבנו

אַהֲבָה שֶׁל אָב לִבְנוֹ

כתבי בעל הסולם, מאמר: "מבוא לספר הזוהר", אות ל"ג, עמ' 112

–

אָב "מִצְטַמְצֵם"

לְהַרְאוֹת לִבְנוֹ יַקִּירוֹ הַקָּטָן,

פָּנִים שֶׁל צַעַר

וּפָנִים שֶׁל נַחַת,

–

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ

לא מִן הַצַּעַר

וְלא מִן הַנַּחַת כְּלוּם,

–

אֶלָּא עוֹשֶׂה זאת רַק

לְהַפְעִיל אֶת בְּנוֹ הֶחָבִיב

וּלְהַרְחִיב הֲבָנָתוֹ

בִּכְדֵי לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִימוֹ.

–

וְרַק אַחַר שֶׁיִּגְדַּל הַבֵּן,

יַשְׂכִּיל וְיֵדַע

שֶׁכל מַה שֶׁעָשָׂה אָבִיו,

לא הָיָה בּוֹ שׁוּם מַמָּשִיּוּת יוֹתֵר

אֶלָּא רַק בִּכְדֵי לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִימוֹ.

–

פרי מתוק

כתבי בעל הסולם, מאמר: ”מהות הדת ומטרתה", עמ' 399

–

צֵא וּשְׁאַל אֶת הַבּוֹטָנִיקַאי,

כַּמָּה מַצָּבִים עוֹבְרִים עַל הַפְּרִי

מֵעֵת שֶׁנִּרְאֶה לָעֵינַיִים

עַד בִּיאָתוֹ לְתַכְלִיתוֹ,

שֶׁהוּא גְּמַר בִּישׁוּלוֹ.

– 

אֲשֶׁר כָּל הַמַּצָּבִים

הַקּוֹדְמִים לְתַכְלִיתוֹ

לא דַּי שֶׁאֵינָם

מַרְאִים לָנוּ שׁוּם דּוּגְמָא

מוּתְאֶמֶת לְתַכְלִיתוֹ

הַמָּתוֹק וְהַיָּפֶה,

–

אֶלָּא עוֹד כְּמוֹ לְהַכְעִיס,

מַרְאִים לָנוּ אֶת הַהַפְכִי

לַצּוּרָה הַתַּכְלִיתִית,

–

כְּכל שֶׁהַפְּרִי

יוֹתֵר מָתוֹק בְּסוֹפוֹ,

הוּא נִמְצָא

יוֹתֵר מַר וְיוֹתֵר מְגּוּנֶה

בַּמַּצָּבִים הַקּוֹדְמִים

שֶׁל סֵדֶר הִתְפַּתְּחוּתוֹ.

–

שק של אגוזים

–

שַׂק שֶׁל אֱגוֹזִים

משל מכתבי בעל הסולם, מאמר: "האומה", עמ' 489

–

אָנוּ דּוֹמִים

לַגַּל שֶׁל אֱגוֹזִים,

הַמְאוּחָדִים מִבַּחוּץ

לְגוּף אֶחָד,

עַל יְדֵי שַׂק הָעוֹטֵף

וּמְאַגֵּד אוֹתָם.

–

אֲשֶׁר מִידַת

הָאִיחוּד הַהוּא

אֵינָהּ עוֹשָׂה אוֹתָם

לְגוּף מְלוּכָּד.

–

אֶלָּא כּל תְּנוּדָה קַלָּה

הַנַּעֲשָׂה עַל הַשַּׂק,

מוֹלִיד בָּהֶם הִתְרוֹצְצוּת

וּפֵירוּדִים זֶה מִזֶּה.

–

וְעַל יָדָהּ הֵם בָּאִים

בְּכל פַּעַם מֵחָדָשׁ

לְצֵירוּפִים

וּלְאִיחוּדִים חֶלְקִיִים.

אחת הסגולות היקרות, שאיבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכל – היא אבידת הכרת הלאומיות. היינו, הרגש הטבעי ההוא, המקשר ומקיים כל אומה ואומה. כי חוטי אהבה, המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעי ופרימיטיבי בכל האומות, נתנוונו וניתקו מלבותינו, חלפו עברו ואיננם… מתוך עיתון "האומה" של בעל הסולם

–

חור בספינה

חוֹר בַּסְּפִינָה

כתבי בעל הסולם, מאמר: "הערבות", עמ' 393, אות י"ח

–

שְנַיִים הָיוּ בָּאִים בִּסְפִינָה,

וְהִתְחִיל אֶחָד קוֹדֵר תַּחְתָיו

וְלַעֲשוֹת נֶקֶב בַּסְּפִינָה.

–

אָמַר לוֹ חֲבֵירוֹ:

"לָמָּה אַתָּה קוֹדֵר?"

אָמַר לוֹ:

–

"מַה אִיכְפַּת לְךָ,

הֲלא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵר

וְלא תַּחְתֶּיךָ".

אָמַר לוֹ:

"שוֹטֶה! הֲרֵי שְנֵינוּ

נֶאֱבָדִים יַחַד בַּסְּפִינָה".

–

חוק ההתפתחות

חוֹק הַהִתְפַּתְּחוּת

 כתבי בעל הסולם, מאמר: "האומה", עמ' 496

–

אֵין לְךָ דָּבָר

שֶׁלא יַעֲבוֹר

תַּחַת חוֹק הַבַּרְזֶל

שֶׁל הִתְפַּתְּחוּת הַדְרָגָתִי,

–

הַמְּסוֹבֵב וּבָא

מִכּוֹחַ הִתְרוֹצְצוּת

שֶׁל שְׁנֵי כּוֹחוֹת זֶה בַּזֶּה:

כּוֹחַ הַבּוֹנֶה

וְכוֹחַ הַשּׁוֹלֵל וּמְהָרֵס.

–

וְעַל יְדֵי מִלְחַמְתָּם הַקָּשָׁה

וְהַתְּמִידִית זֶה בַּזֶּה,

נִמְצָאִים יוֹצְרִים וּמַשְׁלִימִים

אֶת כְּלַל הַמְּצִיאוּת בִּכְלָלוֹ,

וְכל פְּרָט שֶׁל הַמְּצִיאוּת

בִּפְרָטִיּוּתוֹ.

.

דרך תורה ודרך ייסורים

דֶּרֶךְ תּוֹרָה וְדֶרֶךְ יִיסוּרִים

כתבי בעל הסולם, מאמר: "החרות", עמ' 425

–

יֵשׁ שְׁתֵּי דְּרָכִים

שֶׁהַהַשְׁגָּחָה חָבְשָה

וְהִקִּיפָה אוֹתָנוּ,

כְּדֵי לַהֲבִיאֵנוּ

אֶל הַמַּטָּרָה הַתַּכְלִיתִית,

–

וְהֵם:

דֶּרֶךְ יִיסוּרִים

הַגּוֹרֵם אֵלֵינוּ

הִתְפַּתְּחוּת הַזאת

שֶׁלא מִדַּעְתֵּנוּ.

–

וְדֶרֶךְ תּוֹרָה וְחוֹכְמָה,

הַגּוֹרֶמֶת אֵלֵינוּ

הִתְפַּתְּחוּת הַזאת מִדַּעְתֵּנוּ,

בְּלִי שׁוּם הֶכְרֵחַ וְיִיסוּרִים.

–

כינה מכרכרת

 כתבי בעל הסולם, מאמר "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות", עמ' 142, אות י"א

–

אֲפִילוּ הַכִּינָה הַקְּטַנָּה

שׁוֹבֶרֶת שִׁינֶּיהָ

בְּעֵת צֵאתָהּ לִסְעוּדָתָהּ,

– 

כַּמָּה כִּרְכּוּרִים הִיא מְכַרְכֶּרֶת

עַד שֶׁמַּשֶּׂגֶת אכֶל לְפִיהָ דֵּי סְעוּדָתָהּ,

לִזְכּוֹת קִיּוּמָהּ.

–

וְכָמוֹהָ

מִקְרֶה אֶחָד לְכוּלָם ­­­

הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדוֹלִים,

– 

וְאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר

בְּמִין הָאָדָם

מוּבְחָר הַיְּצוּרִים,

אֲשֶׁר יָדוֹ בַּכל וְיָד כל בּוֹ.

.

–

.

שורש המחלה

כתבי בעל הסולם מאמר: "האומה", עמ' 499-500

– 

רוֹפֵא שֶׁאֵינוֹ מֵשִׂים לֵב

לְשׁוֹרֶשׁ הַגּוֹרֵם שֶׁל הַמַּחֲלָה,

אֶלָּא מְרַפֵּא אֶת הַחוֹלֶה

לְפִי תְּכוּנָתָהּ הַחִיצוֹנִית בִּלְבַד

שֶׁל הַמַּחֲלָה.

 –

שִׁיטָה כָּזוֹ הִיא תָּמִיד

קְרוֹבָה לְהֶזֵּק יוֹתֵר מֵהַתּוֹעֶלֶת.

כִּי צְרִיכִים לָקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן

אֶת שְׁנֵיהֶם:

הֵן הַגּוֹרֵם שֶׁל הַמַּחֲלָה,

וְהֵן הַמַּחֲלָה עַצְמָהּ.

– 

וְאָז

אֶפְשָׁר לְהַתְאִים

רְפוּאָה בְּטוּחָה.

–

אח"פ דעליון

 (אוֹזֶן חוֹטֶם פֶּה של הָעֶלְיוֹן)

 ספר "תלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם

–

כּל הַכּוֹחוֹת

וְהַמִּיעוּטִים

שֶׁנִּמְצָאִים בָּעֶלְיוֹנִים,

מְחוּיָבִים לִהְיוֹת

בַּתַּחְתּוֹן מֵהֶם.

– 

כִּי לֶהֱיוֹת הָעֶלְיוֹן ­­

סִיבָּה לְמְצִיאוּת הַתַּחְתּוֹן,

עַל כֵּן פּוֹעֲלִים עָלָיו

כָּל הַמִּיעוּטִים וְהַפְּגָמִים

שֶׁיֵּשׁ בָּעֶלְיוֹן שֶׁלּוֹ,

­­

כִּי נַעֲשָׂה מְסוּבָּב

וְסָבוּל מֵהֶם.

–

שרטוט של הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיעור (19.08.08) על "מבוא לספר הזוהר"

קבלה ונתינה

כתבי בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר", עמ' 475

–

יֵשׁ לָדַעַת

שֶׁעִנְיָינִים רוּחָנִיִּים

אֵינָם כְּעִנְיָנִים גַּשְׁמִיִּים

שֶׁבָּהֶם הַנְּתִינָה וְהַקַּבָּלָה

בָּאִים כְּאֶחָד.

–

כִּי בָּרוּחָנִיּוּת

זְמַן נְתִינָה לְחוּד

וּזְמַן קַבָּלָה לְחוּד.

–

כִּי תְּחִילָּה

נִיתָּן הַדָּבָר לַמְּקַבֵּל,

וּבִנְתִינָה זוֹ נוֹתְנִים לוֹ

רַק הִזְדַּמְּנוּת לְקַבֵּל,

אֲבָל עוֹד לא קִיבֵּל כְּלוּם.

–

עַד שֶׁמִּתְקַדֵּשׁ וּמִטַּהֵר כָּרָאוּי,

וְאָז זוֹכֶה לְקַבֵּל הַדָּבָר,

בְּאוֹפֶן שֶׁמִּזְּמַן הַנְּתִינָה

עַד זְמַן הַקַּבָּלָה

יָכוֹל לְהִתְעַכֵּב זְמַן מְרוּבֶּה.

.

שרטוט של הרב ד"ר מיכאל לייטמן (25.04.08) על "מאמר לסיום הזוהר"

–

כלי "אדם הראשון"

 הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיעור (24.03.08) על "הקדמה לתלמוד עשר הספירות"

–

הָאָדָם

מֵבִיא לַבּוֹרֵא

כְּלִי כְּלָלִי,

כְּלִי "אָדָם הָרִאשׁוֹן".

 –

הוּא מְחַבֵּר לְעַצְמוֹ

אֶת כּל הַנְּשָׁמוֹת,

אֶת כּל הַכֵּלִים הָרֵיקָנִיִּים,

כְּדֵי שֶׁהַבּוֹרֵא

יְמַלֵּא אוֹתָם.

.

–

שרטוט של הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיעור (25.08.08) על מאמר בעל הסולם

.

משל אבק המרפא

אֲבַק הַמַּרְפֵּא

כתבי בעל הסולם חלק "אגרות", אגרת כ"ו, עמ' 718-719

–

מֶלֶךְ גָּדוֹל,

טוֹב וּמֵטִיב,

אֲשֶר כּל מְגַמָּתוֹ הָיְתָה

רַק לְהַנּוֹת אֶת בְּנֵי מְדִינָתוֹ.

.

כִּי לא נִזְקַק

לְשוּם עֲבוֹדָה שֶיַּעַבְדוּהוּ.

אֶלָּא שֶכּל שְאִיפָתוֹ הָיְתָה

לְהֵטִיב עִם בְּנֵי מְדִינָתוֹ.

– 

אָמְנָם יָדַע שֶיֵּש מַדְרֵגוֹת

בִּמְקַבְּלֵי טוֹבָתוֹ,

בְּשִיעוּר אַהֲבָתָם אֵלָיו

וּבְמִדַּת הַכָּרַת עֶרֶךְ מַעֲלָתוֹ –

.

עָלָה בִּרְצוֹנוֹ

לְהַנּוֹת בְּשִיעוּר מוּפְלָג

אֶת הַכְּשֵרִים שֶבִּבְנֵי מְדִינָתוֹ

בְּיִּחוּד.*

.

.*כל מגמתו ורצונו של המלך היה לתת לכל אחד ואחד להרגיש, להכיר, להבין את המעדנים לפי יכולתו לעכל. ולא ליצור מעצמו דירוג שהוא נותן למישהו פחות או למישהו יותר. אלא כל רצונו היה להאכיל כל אחד ואחד במלואו. זאת אומרת, להכין ולהתאים לו הכל לפי מידת התפתחותו ולפי טעמים משלו. ולכן הוא כאילו התייחס לכל אחד ואחד באופן שונה.

–

.

וְכל יֶתֶר הָעָם יִרְאוּ

שֶאֵין הַמֶּלֶךְ מְקַפֵּחַ שְׂכַר

הַמַּרְבִּים אַהֲבָה אֵלָיו,

אֶלָּא שֶמַּשְׂבִּיעַ אוֹתָם מִטּוּבוֹ

מִשֶּפַע הַתַּעֲנוּגִים אֲשֶר הֵכִין עֲבוּרָם,

.– 

וּבְנוֹסָף עַל הַתַּעֲנוּגִים

שֶנּוֹתֵן לָהֶם כְּיַד הַמֶּלֶךְ,

יֵש לָהֶם תַּעֲנוּג מְיוּחָד

בַּזֶּה שֶמַּרְגִּישִים

שֶנִּבְחָרִים הֵמָּה מֵעָם,

וְגַם זֶה רָצָה לִתֵּן לְאוֹהֲבָיו.*

.

*הנבחרים האלה מעַם לא נבחרו מן הסתם על ידי המלך, אלא לפי מידת יגיעתם מתוך בחירה חופשית. זאת אומרת, הוא לא נתן להם איזה תכונות מיוחדות שעל ידן הם נעשים מורמים מעם. אלא מעל כל התכונות, מעל כל החשבונות, אחרי כל ההכנות שהם מקבלים מהלידה ומהחינוך ואינן תלויות בהם (כמו שכתוב במאמר "השלום בעולם" של בעל הסולם), הם נותנים יותר מכל האחרים, אותה יגיעה סגולית שתלויה רק בהם, בבחירה החופשית שלהם. ואז יוצרים על ידה את הכלי לקבלת הטובה מהמלך, כל אחד לפי ההישג שלו.

––

.

וּכְדֵי לְהִשָּמֵר מֵהַתְּלוּנָה שֶל הָעָם,

שֶמָּא יְשַקְּרוּ בְּעַצְמָם,

אוֹ יַטְעוּ גַּם כֵּן אֶת עַצְמָם לוֹמַר:

"מְאוֹהֲבֵי הַמֶּלֶךְ הֵמָּה –

וְעִם כּל זֶה נִגְרַע שְׂכָרָם".

 –

וּמֵחֲמַת שְלֵמוּתוֹ שֶל הַמֶּלֶךְ

נִשְמַר גַּם מִזֶּה,

וְעַל כֵּן חָשַב תַּחְבּוּלוֹת

לְהוֹצִיא מַחְשְבוֹתָיו

אֶל הַפּוֹעַל בִּשְלֵמוּתָם.*

.

 *הכוונה של המלך היתה לשמור עליהם מפני השקר לעצמם. כדי שכל אחד בנפרד וכולם יחד, יגלו את האמת, שהאמת היא תכונת המלך. ויגיעו בהתפתחותם להכיר שהאמת היא מוחלטת, ולא שכל אחד ימצא לעצמו איזו הצדקה של המלך. אלא היה חשוב לו, שהם בלהכיר את הצדק העליון שיש בקבלת השכר מהמלך, הם יגיעו להכרת תכונתו של המלך. זאת אומרת, הם יקנו את התכונה בעצמה, את תכונת האמת.

–

–

 עַד שֶמָּצָא עֵצָה נִפְלָאָה:

נָתַן צַו לְכל בְּנֵי הַמְּדִינָה כּוּלָם,

אֶחָד לא יֶחְסַר

לָבוֹא לְשָנָה תְּמִימָה

אֶל עֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ.

–

וְיִחֵד מָקוֹם בְּהֵיכָלוֹ לְכָךְ.

וְהִתְנָה בְּפֵרוּש שֶאָסוּר

לַעֲבוֹד מִחוּץ לַמָּקוֹם הַמְּיוֹעָד,

כִּי פִּיגוּל הוּא,

וּבְעֵינֵי הַמֶּלֶךְ לא יֵרָצֶה.

– 

וְהִנֵּה שְׂכָרָם אִתָּם בִּמְקוֹם פְּעוּלָתָם.*

שֶהֵכִין לָהֶם סְעוּדוֹת גְּדוֹלוֹת

וְכל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם

בְּכל אֵימַת שֶרוֹצִים.

 –

– וְאַחַר כִּכְלוֹת מוֹעֵד שְנַת הָעֲבוֹדָה,

אָז יִקַּח אֶת כּוּלָם

לְשוּלְחַן הַמֶּלֶךְ עַצְמוֹ,

וְיִהְיוּ מְרוֹאֵי פָּנָיו

הַיּוֹשְבִים רִאשוֹנָה בַּמַּלְכוּת.

.

 *כל אחד חופשי לעשות כרצונו (זה נקרא "מציאות העולם הזה") – לעבוד כמה שהוא רוצה ולקבל כמה שהוא רוצה. הוא מקבל נקודה שבלב, אותה ידיעה פנימית שמדובר בעבודה למען המלך, ועכשיו עליו לבחור איך הוא רוצה לעבוד. או לעבוד למען עצמו כדי לקבל שכר, או לעבוד למען המלך כדי לקבל שכר, או לעבוד ללא שכר, שהעבודה בעצמה היא בשבילו השכר.

–

–

וְהַכָּרוֹז הִתְפָּרְסֵם.

וְכוּלָם כְּאֶחָד בָּאוּ לְעִיר הַמֶּלֶךְ

הַמּוּקָפָה חַיִל וְחוֹמָה,

כִּי נִסְגְּרוּ שָם

בְּמֶשֶךְ הַשָּנָה הַנּוֹעָדָה,

וַתָּחֵל הָעֲבוֹדָה.

–

סְבוּרִים הָיוּ שֶהַמֶּלֶךְ הֵכִין

מַשְגִּיחִים עַל אוֹפֶן עֲבוֹדָתָם,

לָדַעַת מִי עוֹבְדוֹ וּמִי לא עוֹבְדוֹ.

–

– אָמְנָם הַמֶּלֶךְ הִסְתַּתֵּר,

וְאֵין שוּם הַשְגָּחָה,

וְאִיש הַיָּשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.

כָּךְ נִרְאָה הַדָּבָר בְּעֵינֵיהֶם.

וְלא יָדְעוּ מֵהַהַמְּצָאָה הַנִּפְלָאָה

אֲשֶר נָתַן מִין אָבָק רַע

בְּמַעֲדָנִים וּמִגְדָּנוֹת.

וּכְנֶגְדוֹ נָתַן אֲבַק מַרְפֵא

בַּבַּיִת שֶל הָעֲבוֹדָה.*

.

 *האדם יכול לשבת ליד השולחן ולעשות סעודות מהבוקר עד הלילה בעולם הזה, ולחשוב רק איך למלא את עצמו, כי המלך הרי לא נמצא בכל המקום הזה. והאדם יכול רק "לחטוף" ולקחת משהו מהשולחן, כדי שיהיה לו כוח ויכולת לעבוד למען המלך, וכל יתר הזמן לרכז את כל המחשבות איך לעשות משהו למענו. זאת אומרת, כל אחד ואחד מתקרב לשולחן. אבל או שמוצא בו את מקומו ומתיישב שעות ליד השולחן. או שמחפש בכל הארמון איך הוא יכול לעשות את רצון המלך, ורק לעיתים חוטף ולוקח משהו קטן מהשולחן, כדי שיהיה לו מרץ להמשיך ולעבוד למען המלך.

.

–

וּבַזֶּה הִתְבָּרְרָה הַהַשְגָּחָה מֵעַצְמָהּ.

כִּי אוֹהֲבָיו וְנֶאֱמַנָּיו בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים,

אַף עַל פִּי שֶרָאוּ

שֶאֵין הַשְגָּחָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

–

מִכּל מָקוֹם

מֵחֲמַת אַהֲבָתָם הַנֶּאֱמָנָה,

שָמְרוּ מִצְוַות הַמֶּלֶךְ בְּדִקְדּוּק,

וְעָשוּ כּל עֲבוֹדָתָם

כְּפִי הַמּוּטָל עֲלֵיהֶם.

 –

וְגַם דִּיְיקוּ לַעֲבוֹד

בַּמָּקוֹם הַמְּיוֹעָד לְכָךְ דַּוְוקָא.

וּמִמֵּילָא שָאֲבוּ לְתוֹךְ גּוּפָם

אֶת אֲבַק הַמַּרְפֵּא.

–

וְגַם כַּאֲשֵר הִגִּיעַ זְמַן הָאֲכִילָה –

טָעֲמוּ אֶת הַמִּגְדָּנוֹת וְהַמַּעֲדָנִים.

וְהָיָה בָּהֶם אֶלֶף טְעָמִים,

מְעוֹדָם לא הִשִּׂיגוּ טְעָמִים כָּאֵלּוּ

וְלא הִרְגִּישוּ מְתִיקוּת כָּזאת.*

.

*בזמן העבודה הם מקבלים בתוכם "תיקונים" כאלה, מין תוספות שמוסיפה להם העבודה עצמה, כך שהם מתחילים להרגיש תענוגים נפלאים באותה סעודה פשוטה של "ואכלתי ישן נושן". ואלה שלא עושים את העבודה, הם לא יכולים לקבל אותם תיקונים ולכן לא מסוגלים להרגיש באותה "סעודה", זאת אומרת, לראות באותו עולם שבו הם נמצאים, את הפנימיות שלו, את העולם הרוחני. כי האדם יכול לגלות בעולמו את העולם הרוחני רק על ידי יגיעה. ואלה שלא נותנים יגיעה, הם לא יכולים לגלות אותו.

.

 

–

וְעַל כֵּן

הָיוּ מְהַלְּלִים וּמְשַבְּחִים

אֶת הַמֶּלֶךְ מְאד.

כִּי עַל שוּלְחַן הַמֶּלֶךְ

הַנַּעֲלֶה עַל כּל שְבָחִים

הֵמָּה אוֹכְלִים!

–

אֲבָל הַשְּפֵלִים,

שֶאֵינָם מְבִינִים כְּלָל

בְּחִינַת מַעֲלָה בַּמֶּלֶךְ,

שֶרָאוּי מִשּוּם זֶה לֶאֱהוֹב אוֹתוֹ

בְּאַהֲבָה מְסוּרָה וְנֶאֱמָנָה.

– 

כֵּיוָן שֶרָאוּ שֶאֵין הַשְגָּחָה –

לא שָמְרוּ אֶת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ כָּרָאוּי.

זִלְזְלוּ בַּמָּקוֹם הַמְּיוֹעָד לַעֲבוֹדָה,

וְכל אֶחָד עָבַד עֲבוֹדָתוֹ

בַּמָּקוֹם שֶנִרְאָה לוֹ בְּמִגְרְשֵי הַמֶּלֶךְ*.

.

*כל אחד מודד לפי הכלים שלו, ואומר אמת על מה שהוא מרגיש, מה שהוא מגלה. לכן הם לא מבינים זה את זה ומתקוטטים ונמצאים בתרעומת – אלה שלא מגלים את הטעם על אלה שטועמים ורואים שיש טעם. אלא הכל תלוי בגישה לעבודה.

.

–

וּכְשֶהִגִּיעַ זְמַן הַאֲכִילָה,

כֵּיוָן שֶטָּעֲמוּ אֶת הַמִגְדָּנוֹת –

נִתְמַלָּא חִכָּם טַעַם מָר,

מֵחֲמַת הָאָבָק* הַנִּזְכַּר.

 –

וַיְחָרְפוּ וַיְבַזּוּ אֶת הַמֶּלֶךְ

וְשוּלְחָנוֹ הַבַּזּוּי

אֲשֶר הֵכִין לָהֶם לְשָׂכָר

חֶלֶף טִרְחָתָם.

–

וְהוּחְזַק הַמֶּלֶךְ אֶצְלָם

לְשַקְרָן גָּדוֹל שֶאֵין כְּמוֹתוֹ.

אֲשֶר בִּמְקוֹם מַעֲדָנִים וּמַחְמַדֵּי עוֹלָם –

נָתַן לָהֶם מְרוֹרוֹת וּמְלוּחוֹת כָּאֵלּוּ.

.

*האבק שהמלך שׂם במעדנים נקרא "תבלין התורה". התבלין הזה יכול להיות סם החיים ויכול להיות סם המוות. מי שמכין את עצמו לנשום ונושם אותו בזמן העבודה והיגיעה, הוא מרגיש באותם המעדנים טעם אלוקי. ואלה שעושים את העבודה בלי כוונה נכונה, הם מרגישים במגדנות טעם מוות (אבל רובם אפילו לא מרגישים את טעמם המר, אלא פוסלים את המלך שלא נתן עבודה נכונה ומצדיקים את עצמם).

.

–

וְכֵיוָן שֶכֵּן,

הִתְחִילוּ לְהַמְצִיא לָהֶם

מִינֵי מְזוֹנוֹת מִמִּגְרַש הָעִיר.

לִשְבּוֹר רְעָבָם.

 –

וְאָז

"מִשְנֶה שִבְרוֹן שִבְרָם" –

כִּי עֲבוֹדָתָם נִתְרַבָּה פִּי שְנַיִם.

וְלא יָדְעוּ הַחֶמְדָּה שֶבְּשוּלְחַן הַמֶּלֶךְ

הַמָּצוּי לְעֵינֵיהֶם.*

.

*אלה שמשיגים את הכלים הנכונים, הם אלה שטועמים בסעודה טעמים נצחיים בלתי מוגבלים. ואלה שמתרשלים בהשגת הכלים, הם כל פעם רצים אחרי תענוגים. כי הכלים שלהם מתרוקנים מיד, וכך מי שמקבל מאה רוצה מיד מאתיים, ואחרי מאתיים רוצה מיד ארבע מאות. ועל זה נאמר: "משנה שברון שברם".

–

עבירה נגד המלוכה

עֲבֵירָה נֶגֶד הַמְּלוּכָה

ספר 'שמעתי', מאמר ס"א: "וסביביו נשערה מאד"

–

אָדָם עָשָׂה אֵיזֶה עֲבֵירָה חֲמוּרָה נֶגֶד הַמְּלוּכָה,

וְדָנוּ אוֹתוֹ לְעֶשְרִים שְנוֹת מַאֲסָר עִם עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ,

מְקוֹם הַמַּאֲסָר הוּא מִחוּץ לַמְּדִינָה

בְּאֵיזֶה מָקוֹם נִידָח בָּעוֹלָם.

–

וְתֵיכֶף הוֹצִיאוּ לַפּוֹעַל אֶת פְּסַק דִינוֹ,

וְשָלְחוּ אוֹתוֹ לְמָקוֹם נִידָח בִּקְצֵה תֶּבֶל,

וְשָם מָצָא עוֹד אֲנָשִים

שֶנִּתְחַיְּיבוּ מִצַּד הַמְּלוּכָה

לִהְיוֹת שָם כָּמוֹהוּ.

– 

אֲבָל הוּא נֶחֱלָה בְּמַחֲלַת הַשִּכְחָה,

וְשָכַח שֶיֵּש לוֹ אִישָה וִילָדִים

וַאֲנָשִים יְדִידִים וּמַכִּירִים.

וְהוּא חוֹשֵב אָז,

שֶכּל הָעוֹלָם אֵינוֹ יוֹתֵר

מִכְּפִי שֶרוֹאֶה אֶת הַמָּקוֹם נִידָח,

וְעִם הָאֲנָשִים שֶנִּמְצָאִים שָמָּה,

וְכָךְ נוֹלָד שָם וְיוֹתֵר הוּא לא יוֹדֵעַ.

– 

נִמְצָא שֶהָאֱמֶת שֶלוֹ

הִיא לְפִי הַרְגָּשָתוֹ

מַה שֶהוּא מַרְגִּיש עַכְשָיו,

וְאֵין לוֹ שוּם הִתְחַשְּבוּת

עִם הַמְּצִיאוּת הָאֲמִיתִית,

אֶלָּא רַק לְפִי יְדִיעָתוֹ וְהַרְגָּשָתוֹ.

–

וְשָם לִמְּדוּ עִימוֹ חוּקִים וְדִינִים,

בִּכְדֵי לָדַעַת שֶעוֹד הַפַּעַם

לא יַעֲבוֹר עַל הַחוּקִים,

וְיִשְמוֹר אֶת עַצְמוֹ מִכל אֵלֶּה הָעֲבֵירוֹת

שֶכָּתוּב שָם בַּחוּקִים,

וְלֵידַע אֵיךְ לְתַקֵּן מַעֲשָׂיו

בִּכְדֵי שֶיּוֹצִיאוּ אוֹתוֹ מִשָּם.

 –

וּכְשֶהוּא לָמַד בְּסִפְרֵי חוּקֵי הַמֶּלֶךְ,

רָאָה שֶמִּי שֶהוּא עוֹבֵר עַל עֲבֵירָה זוֹ לְמָשָל,

שוֹלְחִים אוֹתוֹ לְאֶרֶץ גְּזֵירָה

רָחוֹק מִיִּשּוּב הָעוֹלָם,

וְהוּא מִתְפָּעֵל מֵהָעוֹנֶש הֶחָמוּר הַזֶּה,

וְיֵש לוֹ תַּרְעוֹמוֹת,

מַדּוּעַ נָתְנוּ עוֹנָשִים כּל כָּךְ גְּדוֹלִים,

–

אֲבָל אַף פַּעַם לא יַעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ

שֶהוּא בְּעַצְמוֹ, הוּא מֵהָעוֹבֵר

עַל חוּקֵי הַמְּדִינָה,

וּכְבָר דָּנוּ אוֹתוֹ בְּכל חוּמְרַת הַדִּין

וּכְבָר הוֹצִיאוּ אֶת פְּסַק דִּינוֹ לַפּוֹעַל,

וְכֵיוָון שֶהוּא חָלָה בְּמַחֲלַת הַשִּכְחָה,

אַף פַּעַם לא יַרְגִּיש

אֶת מְצִיאוּתוֹ הָאֲמִיתִית.

–

–

ההבדל בין גשמיות לרוחניות

הַהֶבְדֵּל בֵּין גַּשְׁמִיּוּת לְרוּחָנִיּוּת

 ספר 'שמעתי', מאמר קס"ד: יש הפרש בין גשמיות לרוחניות"

–

בְּגַשְׁמִיּוּת

הַכּוֹחַ הוּא לִפְנֵי הָעֲשִׂיָּה.

שֶׁלא עוֹשִׂים שׁוּם דָּבָר,

מִלִּפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה הַכּוֹחַ לַעֲשׂוֹת.

–

מַה שֶׁאֵין כֵּן

בְּרוּחָנִיּוּת,

מוּכְרָחִים לְהַתְחִיל אֶת הָעֲבוֹדָה

לִפְנֵי שֶׁמַּשִּׂיגִים אֶת הַכּוֹחַ.

–

גרעין באדמה

גַּרְעִין בָּאֲדָמָה

ספר 'שמעתי', מאמר ל"ה: "בענין החיות דקדושה"

 –

אָדָם שֶנָתַן

גַּרְעִין בָּאֲדָמָה,

עַל מְנַת שֶיִּצְמַח מִמֶּנּוּ

אִילָן גָדוֹל,

אֲבָל תֵּיכֶף הוֹצִיא

אֶת הַגַּרְעִין מֵהָאֲדָמָה,

–

אִם כֵּן מַהוּ הַתּוֹעֶלֶת

מֵהָעֲבוֹדָה הַזאת,

שֶהִכְנִיס אֶת הַגַּרְעִין

בָּאֲדָמָה?

–

וְעוֹד, שֶאָנוּ יְכוֹלִים לוֹמַר,

לָאו דַוְוקָא שֶהוֹצִיא גַּרְעִין מֵהָאֲדָמָה

וְקִלְקֵל אוֹתוֹ,

אֶלָּא שֶיְּכוֹלִים לוֹמַר,

שֶהוֹצִיא מֵהָאֲדָמָה

אִילָן עִם פֵּירוֹת מְבוּשָלִים,

וְקִלְקְלָם.

.

.-

השיר של בעל הסולם

–

 ספר "תלמוד עשר הספירות" כרך א', עמ' 8

–

הַבָּהִיר! וּמִן שְחָקִים מַזְהִיר.

שָמָּה: מִבִּפְנִים לְפָּרוכֶת הַמָּסָךְ.

סוֹד צַדִּיקִים שָמָּה מִתְבַּהֵר!

וְיָאִירוּ יַחְדָּיו הָאוֹר וְהַחוֹשֶׁךְ.

–

טוֹב מְאוֹד, לַחֲקוֹר מִפְעָלָיו,

וְאֵלָיו הִזָּהֲרוּ מִשְּׁלוֹחַ יָד.

אָז תִּשְמְעוּהוּ, וְכה תִּפְגְּשוּהוּ,

בְּמִגְדָּל עוֹז, שֵׁם הַמְּיוּחָד!

–

וְיֶעֱרַב לָכֶם דְּבַר אֱמֶת,

לְדַבֵּר דָּבָר בְּלִי בָּר.

וְכָל שֶׁאַתֶּם תֶּחֱזוּ לָכֶם,

עֵינֵיכֶם תִּרְאֶנָה וְלא זָר!

–

העולם "אצלו"

הָעוֹלָם "אֶצְלוֹ"

כתבי בעל הסולם, מאמר: "מבוא לספר הזוהר", אות ל"ב, עמ' 112

–

וּתְדַמֶּה זֶה אֶל נֵר,

שֶׁבֵּין אִם תַּדְלִיק מִמֶּנּוּ

אֶלֶף אַלְפֵי רַבֵּי רְבָבוֹת נֵרוֹת,

אוֹ לא תַּדְלִיק מִמֶּנּוּ כְּלוּם,

– 

לא תִּמְצָא מֵחֲמַת זֶה

שׁוּם שִׁינוּי בְּאֶפֶס מָה

בַּנֵּר עַצְמוֹ.

– 

כֵּן עוֹלָם הָאֲצִילוּת

כְּשֶׁהוּא לְעַצְמוֹ,

אֵין בּוֹ שׁוּם שִׁינוּי מַשֶּׁהוּ,

– 

בֵּין אִם הַתַּחְתּוֹנִים מְקַבְּלִים הֵימֶנּוּ

שִׁפְעוֹ בְּשֶׁפַע גָּדוֹל,

וּבֵין שֶׁאֵינָם מְקַבְּלִים כְּלוּם הֵימֶנּוּ.

– 

וְכל הַגַּדְלוּת הָאֲמוּרָה

רוֹבֶצֶת רַק עַל הַתַּחְתּוֹנִים בִּלְבַד.

–

דברי חכמים

דִּבְרֵי חֲכָמִים

כתבי בעל הסולם, מאמר: "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות", אות א', עמ' 133

–

הַהַגָּדוֹת,

הֵמָּה נִמְשָׁלִים לְתַפּוּחִים,

שֶׁתּוֹכוֹ נֶאֱכָל

וְחִיצוֹנִיּוּתוֹ נִזְרֶקֶת,

– 

שֶׁאֵין לְהַחִיצוֹנִיּוּת

עֵרֶךְ שֶׁל כְּלוּם,

וְנִמְצָא כּל הָעֵרֶךְ וְהַחֲשִׁיבוּת

רַק בְּהַפְּנִימִיּוּת וְהַתּוֹךְ.

– 

וְכֵן בְּדִבְרֵי הַגָּדָה

אֵין בְּהַפַּשְטִיוּת

הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִים

שׁוּם מוּבָן וְחֵפֶץ,

– 

זוּלַת בַּתּוֹכֶן הַפְּנִימִי

הַגָּנוּז בְּהַדְּבָרִים,

שֶׁאֵינָם נִבְנִים אֶלָּא

עַל אַדְנֵי חוֹכְמַת הָאֱמֶת,

הַמָּסוּר לִיחִידֵי סְגוּלָה.

–